פסק-דין בתיק ע"א 3062-09

1.         לפני ערעור על החלטת הרשם (כתוארו דאז), כב' השופט ר' כרמל, בבש"א 4723/08, מיום 4.1.09, בגדרה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט המנוח מוריס בן עטר, ז"ל), מיום 14.9.08, הדוחה את בקשת המערערים לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הגנה (להלן: " החלטת הרשם", " החלטת הדחייה", ו-" פסק הדין", בהתאמה).

יצוין, כי זהו פסק דין שני בתיק, לאחר שביום 4.3.10 נדחה הערעור מחמת חוסר מעש. בקשתם של המערערים לביטול פסק הדין, מיום 23.3.10, נדחתה אף היא בהחלטה מיום 1.12.10. רק לאחר שהוברר כי המערערים אמנם פעלו בהתאם להחלטות בית המשפט, נענתה בחיוב בקשתם החוזרת לביטול פסק הדין, בהחלטה מיום 6.1.11.

העובדות הצריכות לעניין:

2.         בשנת 2007 הגישו המשיבים תובענה כנגד המערערים לפיצוי כספי עבור נזקים שנגרמו להם, כנטען על-ידם, לאחר שלצד כתבה שפורסמה על-ידי המערערים ועסקה בתופעת ההומוסקסואליות בקרב הציבור החרדי הופיעה גם תמונתם. עוד נטען, כי פרסום התמונה באופן שצוין היווה עוולה של לשון הרע ופגיעה בפרטיות.

3.         חרף שתי בקשות שהוגשו מטעם המערערים להארכת מועד להגשת כתב הגנה, ואף שהבקשות נענו בחיוב והמועד הוארך להם עד ליום 1.3.08, לא הוגשו מטעמם כתב הגנה או בקשה נוספת להארכת מועד. בנסיבות אלו, ניתן ביום 17.3.08 פסק-דין בהעדר הגנה, על יסוד האמור בכתב התובענה.

4.         בקשה שהגישו המערערים לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב על-ידי כב' השופט המנוח בן עטר ז"ל. אף שהסברם של המערערים  - לפיו האיחור בהגשת כתב ההגנה נבע כתוצאה מטעות כנה ומתוך סברה כי הלשכה לסיוע משפטי אליה פנו תטפל בבקשות שנדרש להגישן לבית המשפט, בין להארכת המועד ובין בכל עניין אחר בפרק הזמן שבין הגשת הבקשה לסיוע ועד להחלטה הסופית בבקשה - נמצא על-ידי בית המשפט "די קלוש", נכון היה בית המשפט להסתפק בו לצורך הבקשה. דא עקא, משנקבע כי סיכויי הגנתם של המערערים קלושים ביותר, ונוכח ההלכה הפסוקה לפיה שיקול זה הינו מרכזי והכרחי בבקשה לביטול פסק-דין, נדחתה הבקשה כאמור.

5.         החלטת הדחייה ניתנה ביום 14.9.08 והומצאה למערערים ביום 17.9.08, אולם המערערים המשיכו לגרור רגליים ולא פנו בבקשת רשות לערער על ההחלטה עד ליום 12.11.08, או-אז הוגשה בקשה להארכת המועד לצורך הגשת בקשה כאמור. את השיהוי בנקיטת הליכי הערעור תלו המערערים הפעם בקולרו של הליך הערעור שהוגש על ההחלטה שלא להעניק להם סיוע משפטי (ע"ש 520/08). לטענתם, הם סברו כי פסק-דין יינתן בהליך הנ"ל מבעוד מועד, כך שיתאפשר להם לנקוט בהליכי הערעור על החלטת הדחייה, באמצעות בא-כוחם מלשכת הסיוע המשפטי. אולם, משההליך התארך (בין היתר בשל מחיקתו מחמת אי התייצבותם לישיבת תזכורת, טעות שאליבא דמערערים ארעה בתום לב ומחוסר הבנה כנה של הפרוצדורה הנוהגת), אצו המערערים והגישו הבקשה להארכת מועד באמצעות עו"ד פרטי.

6.         בהחלטת כב' הרשם מיום 4.1.09 נקבע, כי טענתם העיקרית של המערערים הינה למעשה טענת טעות בתום לב, אולם זו " אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד". מה גם, שהטעות אינה סבירה בקנה מידה אובייקטיבי ובמידה המצדיקה פגיעה בציפיותיו של בעל הדין שכנגד כי ההליכים בעניינו הסתיימו, וזאת נוכח לשונו הברורה של החוק לעניין המועד הנדרש להגשת בקשת רשות לערער.

כב' הרשם הוסיף וציין, כי מאחר שהמערערים לא טענו בעניין סיכוייה של בקשת הרשות להתקבל ואף לא צירפו את ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור או פירטו את תוכנה, ממילא לא היה באפשרותו להשתכנע כי הסיכויים כאמור הנם טובים.

החלטה זו הינה מושא הערעור שבפניי.

7.         גם בפניי טענתם העיקרית של המערערים הינה, כי האיחור בהגשת בקשת הרשות לערער נבע כתוצאה מעיכוב בהסדרת ייצוגם המשפטי, וכי בנסיבות העניין נימוק זה עולה כדי " טעם מיוחד", כמובנו בדין. עוד טענו, כי במאזן הנוחות בינם לבין המשיבים מצויה ידם על העליונה, שכן משקלו של אינטרס המשיבים לסופיות ההליך פחות באופן משמעותי מזה של זכות המערערים לקבלת יומם בבית המשפט, לא-כל-שכן עת עסקינן בבקשת רשות לערער על החלטה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. עוד נטען על-ידם, כי מאחר שלא קיימת כל חובה ליתן הודעה על כוונה לערער, ממילא שגה בית המשפט עת קבע (בסעיף 5 להחלטת הדחייה) כי היה על המערערים להגיש הודעה כאמור.

מוסיפים המערערים וטוענים, כי בידיהם ראיות טובות להגנה מפני התביעה שהוגשה על-ידי המשיבים, ובראשן - העדר דמיון חזותי בין התמונה שפורסמה ובין התמונה שהוצגה על-ידי התובעים, טענה שאליבא דידם הייתה מוכחת באמצעות חוות-דעת מומחה לעניין השוני בין התמונות. אולם, פסק הדין שניתן בתובענה חסם את בירור טענותיהם ומנע מהם את האפשרות להגיש חוות-דעת כאמור.

8.         בסיכומי המשיבים (שאינם מיוצגים) הובעה התנגדות לקבלת הערעור, ובלשונם - " לפתיחת התיק מחדש", תוך שהם טוענים כי סיכויי ההגנה של המערערים לגופו של עניין הינם קלושים. עוד מציינים המשיבים את עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתמשכות ההליכים בתיק. לחלופין עתרו, כי המשך ההליכים בתיק, ככל שהערעור יתקבל, יותנה בהפקדת ערובה כספית בגובה הפיצוי שנפסק לטובתם בהליך המקורי ושלא שולם עד עצם היום הזה.

9.         דין הערעור להידחות.

החלטתו של כב' הרשם, לפיה אין בהסברם של המשיבים כדי להוות "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת הדחייה, מעוגנת היטב בדין ובנסיבות שפורטו בפניו ולא ראיתי מקום לשנותה. כאמור, המערערים תולים את משך האיחור בהגשת הבקשה להארכת המועד בהתמשכות הפרוצדורה לקבלת סיוע משפטי. עם זאת, המועד הקבוע בחיקוק להגשת ערעור הנו נהיר ואינו נזקק לפרשנות, וככל שהמערערים סברו כי אינם יכולים להגיש את הערעור במועדו בשל העדר ייצוג, היה עליהם לפנות מבעוד מועד לבית המשפט ולעתור להארכת מועד לעשות כן. לא למותר לציין, כי הפנייה ללשכת הסיוע המשפטי נעשתה אך על-ידי מערער 2 ולא על-ידי מערערת 1, החברה, וממילא הטעם לשיהוי בהגשת הערעור כלל אינו רלוונטי לגביה.

10.       על-פי ההלכה הפסוקה, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד עת הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 890 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). מנגד, שעה שהשיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, או-אז הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת.

בית המשפט העליון (מפי כב' השופט ס' ג'ובראן), התייחס לדרכי יישומה של דרישת "הטעמים המיוחדים" עת קבע כלהלן -

"סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם והערב, עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה 'שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק'...".